אהבת אדם בשירת טשרניחובסקי

[ 100 ] של בני אדם, אותה שפלות שהוא מתאר בלשון ברורה, ללא גוזמה או המעטה : [ וּ ] טְעוּנֵי לֵב קָט, שֶׁנִּתְרוֹקֵן מִתּוֹכוֹ, נֵתַע אִישׁ לְעֶבְרוֹ, לְלֹא רְצוֹנוֹ וְלֹא בְּכֹחוֹ, וּכְאוֹתוֹ סוּס עִוֵּר הַנִּתְקָל בְּבוֹרוֹת ( 242 ) . אולם תיאור משפיל זה של המין האנושי הוא נטול כל זדון, לא רק משום שהמשורר כולל את עצמו בעדת החלכאים הזאת, כי אם, ובעיקר, משום שאינו מאשים את האדם בלבד בליקוי דמותו . הוא יודע שמורשת הדורות, מורשת של סבל ואמונות-שווא מזיקות, היא שנטלה מן האדם את כוחו ; אולם ככל שנגרע כוחו לא מתמעטת התביעה המוטלת עליו להכיר ב"מַעֲשֵׂה-בְרֵאשִׁית", "לפקוח את [ יִפְקַח זֶה ] עֵינָיו אֶל-מוּל פְּנֵי הַמְּאוֹרוֹת", ולקלוט את מלוא משמעותו של "חֲזִיז-אֵל קוֹרֵעַמֶרְחֲבֵי עֲנָנִים" ( שם ) . לנוכח התביעה הגדולה הזאת ניצב האדם כראי קטן הממעיט ומגמד כל מראֶה גדול הנשקף לתוכו . הכוח היחיד שנותר לו לאדם הוא רעבונו הגדול להתעלוֹת, לטהר את לבו, ותאוותו לגלות את האמונה הנכונה ואורח החיים הנכון . טשרניחובסקי עצמו גם הוא יש לו רגעים של חולשת דעת, שבם הוא מאבד את כושר ההבחנה . ברגעים אלה כותב ...  To the book