עשרים וחמש שנה

[ 18 ] אבי נהרג בגיל שלושים ושלוש ומשהו . שנים אחדות לאחר מכן הייתה אמי נוהגת לומר במרירות שאפילו לגיל שלושים וארבע לא הגיע . כיום אני חושבת שאין לכך חשיבות, שהרי גם בגיל שלושים וחמש לא היה לנו קל יותר להיפרד ממנו . ועם זאת נאחזים אנשים בתאריכים ובציונים שאין להם ממשות כשלעצמם, משום שמה שקרה לנו באמת במות אבי אין איש מאתנו מסוגל להביע . מובן שלאחר מותו אין לייחס לאבי כל רגשות, אבל אני מסוגלת לנחש את רגשות הקיפוח שלו על צורת מותו . הוא נהרג בשלהי שנת ,1942 כשמלחמת העולם הגיעה לאחד משיאיה והצבא הנאצי התקרב בתנועת מלקחיים, ממצרים ומסוריה, לארץ ישראל . בפלשתינה המנדטורית היה הלחם בקיצוב ובחנויות מכרו סוכר שחור וגס . שנים רבות שמרה אמי את צנצנת הסוכר הריקה למחצה שהיה לוקח עמו אבי לעבודה . אבי עבד כמהנדס בתחנת רדינג והשתעמם עד מוות . הוא היה איש רגיש, תימהוני במקצת, בעל ביטחון עצמי מוחלט במה שנוגע לכישרונותיו וחוסר ישע גמור ביחסים עם אנשים ערמומיים ממנו . הוא סבל מתפלותה של העבודה שלא דרשה ממנו כל כושר המצאה, והיה נפגע בקלות מגסותם של חבריו לעבודה, מניבול הפה שלהם ומן ההתארגנות המעמדית, כביכ...  To the book