|
|
] 211 ] נספח ה : זהות "הגבר" בקינה השלישית והוא מזהה את סבלו של העם עם סבלו האישי, ושתי הישויות, הפרטית והקיבוצית, מתמזגות בקינתו לישות אחת . רעיון זה שאול מהפרשנות המודרנית על 'עבד ה'' בנבואות 'ישעיה השני' ( יש' נב, יג – נג, יב ) . פרשנות זו רואה ב'עבד ה'' את דמות הנביא, המביא את דבר ה' לעמו, כשהוא מזדהה עִם עם ישראל הסובל והנדכה, המביא את בשורת אלוהיו לגויים ( גורדיס בפירושו, עמ' 170 – 174 ) . מעין זה פירש כבר יוסף כספי, שראה ב"אני הגבר" ביטוי דומשמעי : "הכונה בזה כי ירמיהו מדבר זה גם על עצמו בפרט . גם על כלל עמינו" . דעה דומה בשינוי קל הביע גם קייל ( בפירושו, עמ' 509 ) , כי היחיד המדבר במזמור מייצג את העם ומדבר בשמם . רוב החוקרים דוחים השערות אלה מהנימוקים הבאים : ( א ) אמנם מצאנו את ציון מדברת במגילה בגוף ראשון יחידה ( השוו א, ט, יא, טז, יח-כב ; ב, כ-כב ) , אך היא מצוירת תמיד בדמות אשה, ולא כגבר . ( ב ) ה'אני' המקונן כאן מופיע לפחות בשני מקרים כאישיות נפרדת מהעם ( פס' יד, מח-נא ) . ( ג ) ההֶגד "טוב לגבר כי ישא עֹל בנעוריו" ( פס' כז ) מובן יותר אם הוא מתייחס לאדם פרטי ( אולם ראו תה'...
To the book |
|
|