|
|
מבוא ] 14 ] הפתיחה, פונה המשורר לעיר אוּר בלשון נוכחת ומקונן עליה קינה מרה ( שורות 40 – 76 ) . אולם, עיקר הקינה על אוּר ועל מקדשה נישא כאן בפי האלה נִנגַל, אשת נַנַה-סין, אלוהי העיר ( שורות 77 – 172 ; השוו איכה ב, יח-יט ) . בקינתה היא מאשימה את מנהיגי האלים, אַן ואֶנלִל, שגזרו חורבן על עירה ולא שעו לתחנוניה לבטל את גזרתם . בקטע הבא מתוארת פלישת האויב לשוּמר בשני מישורים : במישור המיתולוגי מתואר האויב כ"סערה אכזרית" שנשלחה על ידי אֶנלִל להרוס את העיר ולזרוע הרג בתושביה ; במקביל, במישור הארצי, אנו קוראים על פלישת העילמים, ההורסים עד היסוד את העיר והמקדש בקרדומיהם . האלה נִנגַל נמלטת מהמקדש כציפור המתעופפת מקִנהּ ההרוס, וממשיכה לקונן על העיר ועל העם, המכונים בפיה "ב∆ָנַי האהובים" ( שורות 237 – 330 ; השוו איכה ב, יט-כ ) . בהמשך, משמיע המקונן קריאה דרמטית לאלה לשוב אל עירה ואל מקדשה, ולהפיל תחינה לפני ראשי האלים שיבטלו את גזרת החורבן ( שורות 331 – 387 ) . הקינה מסתיימת בתפילה נרגשת לאל נַנַה-סין, שישוב אל עירו ואל מקדשו, ישקם את הריסותיהם, יקבל ברצון את קורבנות העם ויטהר את לבם ( שורות 400 – 4...
To the book |
|
|