פרק ארבעה־עשר להיות זקני שבט

110 פרק ארבעה-עשר אנחנו יכולים להיזכר ביחסים שלנו כילדים עם סבינו וסבותינו . לי, אישית, לא היה קשר אינטימי עם אף אחד מהם . את אחת מסבותיי כלל לא הכרתי . בעלה זכור לי כזקן נרגן שדיבר רק יידיש ואולי בשל כך שתק רוב הזמן, או שזה היה משום שהוא כמו אבי נפגע משבץ מוחי . הסבתא האחרת לא היתה חמה, והיא זכורה לי כאשה לא נעימה ואפילו מפחידה . אמנם בעלה היה רך ומתוק, אך גם איתו איננו זוכרת קשר מיוחד או רגע משמעותי, כאלה שחברותיי לפעמים מזכירות . אפשר גם שפגשנו בילדותנו או בנערותנו דמויות אחרות של זקנים וזקנות שהשאירו עלינו רושם . נסו להיזכר, האם זכיתם להכיר אנשים כאלה שהיטיבו איתכם בזקנתם, ולו במחווה קטנה של נדיבות לב ? אני, למשל, זוכרת לטובה את אמי בכך שבכל ביקור שביקרתי אותה, כשעמדתי ללכת ונפרדנו לשלום, היא שאלה : "האם אני יכולה לתת לך משהו לקחת לדרך ? " היא היתה שואלת כך מתוך אצילות נפשה גם אחרי שאיבדה את דעתה והפכה תלויה לגמרי בחסדי הזולת כדי להתקיים מיום ליום . ואני גם זוכרת חברה שהיתה מבוגרת ממני בעשרים שנה, ובישרה לי בבטחה גמורה ועם ניצוץ בעיניים : "יש חיים אחרי המחזור ! " ייתכן שמה שראינו ב...  To the book