פרק שנים־עשר התהוות

96 פרק שנים-עשר של תנועת נוער לפני ארבעים שנה . אני זוכרת את המפגש בגלל חברה משותפת, אבל אני לא זוכרת אותה . אני משתוממת שהשארתי עליה רושם כזה שהיא מזהה אותי אחרי כל כך הרבה שנים, אף על פי ששם משפחתי השתנה מאז . העובדה שהיא זוכרת אותי מלטפת את האגו שלי ( אהה, אני נראית ! ) , זורה אור על תפיסתי את עצמי ( הייתי "דמות" ) , ומאששת את קיומי . ודי בכך כדי שארגיש כלפיה פמיליאריות ואחבק אותה כידידה משכבר הימים . אנחנו נוטים לחשוב שזיכרון מתעד את מה שקרה באופן אובייקטיבי, אבל הוא סלקטיבי וסובייקטיבי . הוא בנוי על אותם דברים שמשאירים רושם בהכרה ושאנו שמים לב אליהם . הוא מתחיל מהיכולת לקלוט ולתפוס מה שקורה סביבנו, אבל יכולת זאת מוגבלת . אולי לא ראיתי את התאונה ברמזור, אף על פי שהייתי שם ממש ברגע שזה קרה, כי הסתכלתי בשמלה בחלון ראווה שמשכה את עיניי בדיוק אז . דוגמה קלאסית לכך היא הסרט "רשומון" של קוראסאווה : שבעה אנשים היו עדים לאותה תקרית — אונס ביער, לכל אחד מהם גרסה אחרת של מה שקרה, וכולם דוברי אמת בהן צדק . אנחנו שמים לב למעט מאוד ממה שמתחולל סביבנו . אנו חשופים לאין-ספור גירויי חושים, ורק מיע...  To the book