פרק שביעי פרישה

56 פרק שביעי שצריכים אותו . כשפוגשים אנשים זרים, לרוב הם ישאלו די מהר "מה אתם עושים ? " . שאלה זאת מביכה כשאיננו עושים עוד, כשהפכנו להיות "לשעבר" ( אלא אם כן זכינו לתואר כבוד "בדימוס" ) . אם אינני "היועצת המשפטית", "סמנכ"ל החברה", "אחראי המשמרת" וכדומה בהא הידיעה, אז אינני יודעת מי אני . האובדן של תחושת הערך העצמי שחווים רבים, יוצר בלבול ואפילו דיכאון, כאילו איננו שווים אם איננו עובדים ומייצרים, מרוויחים ותורמים לתל"ג . פתאום אנחנו ניצבים עירומים בפני היותנו אדם, ללא הגדרות התפקיד שפרנס אותנו והקנה לנו מעמד חברתי . אחת מחברותיי הגיעה לגיל שבו היא זכאית לפנסיה, והחליטה להמשיך לעבוד במקום העבודה שלה על בסיס חוזה אישי . שינו את התפקיד שלה והעלו אותה לצוות הניהול, אבל היא לא שבעה נחת מסגנון ההובלה של המנהלת . שאלתי אותה מדוע היא ממשיכה לעבוד שם אם זה מתסכל אותה כך, האם לא הגיע הזמן שהיא תעבוד רק במה שגורם לה הנאה צרופה ? והיא ענתה, "כי אני לא יודעת בשביל מה אקום בבוקר . " גם אלה שפורשים מעבודה בתפקידים פחות מעניינים ומספקים — כמו פועלים בפס ייצור, עובדי ניקיון או קופאיות ברשתות מזון — עלול...  To the book