הבלתי־ניתן־להכחדה, הקהילה שנשארת: מוריס בלנשו. רסיסי אנושיות ב"פרצה שבין העבר לעתיד": חנה ארנדט ו"הכוח האלכסוני"

121 כל ילדות, כבר ב- 1978 — לבין הגדרת העמים אשר סופו לשאול ב- 2008 מקרל שמיט . מה שהופך את הקהילה אשר באה לאחד הספרים היפים ביותר של אגמבן, בעיניי, הוא התחושה שהספר נכתב במטרה לפתוח שדה עשיר של משאבים : ספר על ה"היות כלשהו" כמשהו נחמד, או על הפנים האנושיות כמה ש"עובר מהכללי לפרטי ומהפרטי לכללי" ובתוך כך פותח מרחב של אתיקה . 41 אבל גם ספר זה אינו נמלט, בסופו של דבר, מה"חסר תקנה" ההיידגריאני ומהשאלה, המעוורת בעיניי, של "הממלכה המשיחית", 42 שהיא עדיין ממלכה [ règne ] . האם אין זה הכרחי לחפש קודם כול בקהילות שנשארות — בלי לשרור [ régner ] — את המשאב עצמו, את המרחב הפתוח של התשובות לשאלותינו ? הממלכות, "הממשליויות" [ " gouvernementalités " ] , על- פי פוקו, או "המשטורים" [ " polices " ] , על- פי רנסייר, אכן נוטים להכניע או לשעבד את העמים . אבל הכנעה זו, אפילו אם היא קיצונית כמו במקרה של רצח עם, כמעט שאף פעם איננה נותרת ללא שארית, והשאריות כמעט שאף פעם אינן נותרות ללא תנועה : בריחה, התחבאות, הטמנת עדות, הליכה למקום אחר, מציאת הקו המשיק . . . זה מה שמלמדים אותנו, כל אחד בדרכו, "הניסיונות הפני...  To the book