דימוי לעומת אופק: הניצוץ הדיאלקטי "חוצה את האופק" באופן סירוגי

96 הופך ל- citation à l ' ordre du jour * — הוא יום הדין" . 1 אבל "היום" הזה אינו ניתן לנו . מה שנופל בחלקנו אינו אלא "לילה" שנחצה, פה בנצנוצן הרך של הגחליליות, שם באלומת האור האכזרית של הזרקורים . התזות של בנימין, כידוע, מתעכבות — במילים שעבורנו הן מילותיו האחרונות — על הדימוי של אותו "שער קט" משיחי שטומן בחובו "כל רגע ורגע" של הזמן שכּוּתַר על- ידי המחשבה . 2 אותה הדלת הצרה, אותו מרווח מזערי, אינם מציינים, כמדומני, אלא את הדימוי עצמו : דימוי ש"חולף ביעף [ . . . ] , תמונת- עבר שלא תחזור, המאיימת להיעלם עם כל הווה שלא זיהה עצמו כתכלית שאליה מכוונת התמונה" . 3 בגרסה הצרפתית של הטקסט כתב בנימין שהגדרה זו של הדימוי "מסתמכת על שורה של דנטה", שורה שאיש, למיטב ידיעתי, עדיין לא הצליח לזהות . 4 אבל הזיכרון הזה, גם אם הוא מעורפל, נותר יקר ערך : הוא הופך את הדימוי, אי- שם בין ביאטריצ'ה של דנטה לבין "היפעה בת- החלוף" של בודלר, לעוברת על פניי פר אקסלנס . * * הדימוי, אם כן, הוא הנצנוץ החולף שחוצה כמו כוכב שביט את חוסר הניעות של כל אופק : "הדימוי הדיאלקטי הוא כדור אש שחוצה את כל אופק העבר", כתב בנימ...  To the book