ביקורתו של ז'ק דרידה על הטון האפוקליפטי וביקורתו של תאודור אדורנו על מה שנותר לא מבורר בחשיבה על תחיית המתים

69 של מרחב וזמן אפוקליפטיים . האפוקליפסה היא סמל מרכזי במסורת הדתית היהודית- נוצרית . זו ההישרדות שתטביע כביכול את כל ההישרדויות האחרות בבהירותה הטורפנית : ההישרדות הגדולה "והקדושה" — קץ העתים ועתו של יום הדין האחרון — שבה תומתנה כל האחרות . ההישרדות הגדולה, שההכרזה עליה נועדה להמית את כל האחרות, את אותן הישרדויות "קטנות" שאנחנו חווים, פה ושם, במסלולנו בתוך ה- selva oscura , כניצוצות שבאמצעותם התקווה והזיכרון מאותתים זה לזה . בניגוד לחוויה הצנועה הזו, החזונות האפוקליפטיים מציעים לנו נוף גרנדיוזי של חורבן רדיקלי שבו תתרחש התגלותה של אמת עליונה ורדיקלית לא פחות . כלום אין אנו שבים ומוצאים כאן את הפזמון העתיק של המטפיזיקה, את סוגיית "המהות" כפי שמנסח אותה אריסטו — to ti én einai ( "מה שהיה [ הפירוש של ] להיות" ) ? האם ה"להיות" יכול להיאמר רק בעבר ? האם הוא מתגלה רק משעה שהוא פס ? נדמה שהמטפיזיקאי זקוק למותו של האובייקט כדי שיוכל לחוות את דעתו, בבחינת ידע סופי ומוחלט, על האמת האחרונה שלו . 20 לאמיתות אחרונות מתאימות, אפוא, מציאויות חרבות : זה "הטון האפוקליפטי" של הפילוסופים המעדיפים על פני...  To the book