ולטר בנימין והדימוי הדיאלקטי. האופן שבו אנו מדמיינים הוא האופן שבו אנו עושים פוליטיקה. פוליטיקה של הישרדויות: אבי ורבורג וארנסטו דה מרטינו

53 בסיכה או יובשו תחת אורם המלאכותי של הזרקורים, תחת העין הפנאופטית של מצלמות האבטחה, תחת ריצודם הממית של מסכי הטלוויזיה . בחברות הבקרה — כגון אלה שתפקודן הכללי תואר על- ידי מישל פוקו וז'יל דלז — "אין קיימים עוד בני אנוש" בעיניו של פאזוליני, ואף לא קהילות חיות . יש רק סימנים לנפנף בהם, אבל אין עוד אותות להחליף . אין עוד דבר שאפשר לחשוק בו . אין עוד דבר שאפשר אפוא לראות או לקוות לו . הניצוצות — כמו בביטוי "ניצוץ של תקווה" — נעלמו עם התמימות שנידונה למוות . ואולם בפנינו, הקוראים אותו היום בהתרגשות רבה, בהערצה ובהסכמה, ניצבת מכאן ואילך השאלה : מדוע פאזוליני טועה באורח נואש כל כך ומקצין כך את ייאושו שלו ? מדוע הוא המציא לנו את היעלמות הגחליליות ? מדוע האור שלו עצמו, הברק שלו ככותב פוליטי, דעכו לפתע, כבו, יבשו, גוועו מעצמם ? שכן לא הגחליליות הן שהוכחדו : הוכחד משהו מרכזי בתשוקתו של פאזוליני לראות, בתשוקתו בכלל, ולכן גם בתקוותו הפוליטית . אפשר להבין באופן כללי את הסיבות החיצוניות לדעיכה הזאת : ההתקפות הנמשכות שהיה נתון להן, כישלונה — הקשור לעצם ניצחונה — של טרילוגיית החיים ושלל דברים שאפשר ל...  To the book