|
|
102 | פרק ראשון הוה מצי מלאך המות למקרב ליה, מדלא הוה קא פסיק פומיה מגרסיה . אדהכי נשב זיקא ואויש ביני קני, סבר גונדא דפרשי הוא . אמר : תינח נפשיה דההוא גברא, ולא ימסר בידא דמלכותא . כי הוה קא ניחא נפשיה אמר : טהור, טהור . יצאת בת קול ואמרה : אשריך רבה בר נחמני שגופך טהור, ויצאתה נשמתך בטהור ( בבא מציעא פו ע"א ) . תרגום . . . ברח והלך לשדה . ישב על גדם של דקל ולמד . נחלקו בישיבה של הרקיע : אם מופיע נגע צרעת מסוג 'בהרת' לפני שצמח בו שֵֹער לבן — טמא, ואם השֵׂער הלבן קדם לנגע — טהור . ובמקרה של ספק [ ולא התברר אם הבהרת קדמה או השער קדם ] ? הקב"ה אומר : 'טהור', וכל הישיבה של מעלה אומרים : 'טמא' . אמרו : 'מי יוכיח ומי יכריע ? — רבה בר נחמני' . שכן רבה בר נחמני אמר 'אני יחיד בנגעים, אני יחיד באהלות' . שלחו להביא את רבה, אבל לא היה יכול מלאך המוות לנגוע בו משום שלא פסק פיו מלימודו . מתוך כך נשבה הרוח והרעישה בין הקנים ורבה סבר שזהו גדוד של פרשים . אמר על עצמו : 'שתנוח נפשו של האיש הזה ולא תימסר בידי המלכות' . עם ההסתלקות אמר : 'טהור ! טהור ! ' . יצאה בת קול ואמרה : 'אשריך רבה בר נחמני, שגופך ...
To the book |
|
|