ב. חובת הפדיון בהלכה התנאית

114 שבי קשה מכולם בחובת הפדיון , וחטיבה שנייה , בפרק ב , ה - ט , מנסחת את דיני הראיות ביחס 21 בהתאם לכך נראה גם בתוספתא המקבילה התייחסויותלאירועי השבי ; לנושאים אלו . נדון תחילה בחובת הפדיון . בפרק ד ' במשנה נקבעת חובתו של הבעל לפדות את אשתו במקרה של נפילתה בשבי במהלך נישואיהם . נוסף על כך מוכרע המשך קיומו של התא המשפחתי לאחר חזרתה של האישה מן השבי בהתאם למעמדו של האיש , אם הוא " ישראל " או " כהן " : 23 [ תשתביין אפרקיניך ואתבינך לי לאינתו " ] אם תִשבי 22 " ] דאםמשנה ח : לא כתב לה 24 אפדה אותך ואחזירך לי לאישה [ 25 למדינתיך " ] ובכהנות אחזירך לעירך [ ובכוהנות " אחזיריניך חייב , שהוא תניי בית דין משנה ט : נשבית - חייב לפדותה . 26 ואם אמר " הרי גיטה וכתובתה ותפדה את עצמה " - אינו רשאי . 21 . על כך יש להוסיף את פרק א , ד , שם נקבעת כתוּבּת השבויה שנפדתה : " הגיורת והשבויה והשפחה שנפדו ושנתגיירו ושנשתחררו יתירות על בנות שלש שנים ויום אחד כתובתן מנה ואין להם טענת בתולין " . כתובת השבויה היא אפוא חצי מן הסכום הרגיל לאישה לפני אירוסיה , עקב ההנחה כי נבעלה בשביה ) " ואין להן טענת בתולין " ( . ...  To the book