פרק שני: יצירה מן התוהו

678 תוספות : חדשנות ומהפכנות כי אין לך יצירת אמת שלא באה מן התוהו . והיא נושאת את התוהו בחובהּ, בעוד היא מנסה להתרומם מתוכו, נפתלת היא עם התוהו, בתוך היצירה עצמה, כמו האבן הגולמית שנשארה דבוקה לצלעי ׳העבדים המשוחררים׳ של מיכלאנג׳לו, עד היום״ ( עמ׳ 9 ) . הרעיון המנחה מתנסח בדרך השלילה ובדרך החיוב . אין להעמיד את השיר על האחד, או על האחדות ההרמונית . התוהו הוא היסוד המתנצח עם ההרמוני, נקבע בתוך השיר ונראה בו גם לאחר היווצרותו של השיר . בדברים אלה נשמע הד להלכה פואטית מקובלת, תוך חריגה הימנה . ההנחה כי השיר הוא לעולם אחדות של ניגודים מופיעה בהגדרת השירה של ט . ס . אליוט ושל אחרים . לדעת קובנר השיר הוא יותר מאחד, אך לא כהוויה שיש בה בסופו של דבר "חפיפת ניגודים" או "אחדות ההפכים", אלא הוויה שהאחד וניגודו שוהים בה יחדיו, גלויים לעין כול . בקשת האחדות הקלאסית, האריסטוטלית, מפנה מקום להתבוננות מודרנית, ששוב אינה תולה את כל יהבהּבסדר המושלם ובהנחה המחייבת את היצירה בתואם, בסדר, בסימטרייה ובהרמוניה, כפי שגרסו היוונים . גם בהמשך דבריו של קובנר בקובץ מאמריו "על הגשר הצר", נשמע הד להנחות מפורסמות ת...  To the book