פרק שביעי: האנטיתזיס כצורה ספרותית

פרק שביעי : האנטיתזיס כצורה ספרותית 307 דומה שֶׁאֶת מסלולה הראשי של שירת אלתרמן ניטיב לצייר תוך פנייה לאנטיתזה כאחת מצורות ההבעה הרטוריות של השירה . את האנטיתזה נגדיר כהעמדה של ניגודים חריפים זה בצד זה, תוך מתן עדיפות ברורה לאחד הצדדים . דגם המופת לצורת הבעה זו הם פתגמי ספר משלי . "טוב ארוחת ירק ואהבה שם משור אבוס ושנאה בו" ( משלי, טו, יז ) . האנטיתזה היא משני סוגים עיקריים : הראשון — כזה המסכם ניסיון-חיים, והשני מצווה דרך התנהגות . לעיתים מזומנות יפותכו השניים איש ברעהו . הוראת הדרך תסתמך על מה שנרכש מן ההיסטוריה האישית או תוך למידה מִקורות הזולת . האנטיתזה בהיותה מכוּונת להקניית לקח נמשכת אל התמונתיות הממחישה, כמו גם לחריפות הביטוי והציור . מצד אחר היא נסמכת על ההכללה וצורתה היא לוגית, נקבעות הנחות המסתכמות במסקנה שאין לערער עליה . האנטיתזה נסמכת על התייחסות ערכית מובהקת מן התחום המוסרי, האישי, המשפחתי ( "אשת חיל מי ימצא" ) , הלאומי או הדתי . האנטיתזה מתייצבת למשפט התבונה, והיא עצמה התבונה, על שלוחותיה כמו חוכמה, שכל, הופכת בה לנושא . האנטיתזה קרובה לאוקסימורון, שכן כמוהו היא מגישה ב...  To the book