|
|
פרק רביעי : רוממות הלשון 153 בבית המרובע השני, בתבנית הסונטה, ישובו ויופיעו דימויים המעצימים את דמות האהובה . העיניים כחִצים הנוֹרים מתוך העפעפּיים כקשתות כמו בשירי האהבה בשירת ספרד . רמיזה למעשה תמר שפּיתתה את יהודה, ולעֵשָׂו, בהיפוך ( שם ) : אֶת קֶשֶׁת יִפְעָתֵךְ אַל נָא תִּדְרכִי אַל יִמְחָצוּנִי נָא חִצֵּי עֵינַיִךְ, הָבִיאִי הַצָּעִיף, כַּסִּי פָּנַיִךְ : מִן הָאָדָם הַזֶּה עָיֵף אָנֹכִי . תארים מדמות אשת חיל בספר משלי, בהתעצמות רומנטית . הלב החוזר ונזכר . כך בחלק השני של הסונטה, כהמשך ישיר ולא כאנטיתזה לחלק הראשון ( שם ) : הַהוֹד עִם הֶהָדָר, הַחֵן וְיֹפִי, כִּי לִבְחִירֵי-חֶמְדָּה עֶדְנָה תִּהְיֶינָה בָּהֵנָּה אַתְּ לְבַד לִבָּתִי תִּגִֹפי . הסונטה ננעלת בדימוי חזיוני ולאש התמיד שתוקד על המזבח . לשרשרת דימויי היופי ייתוֹסף עוד תואר : הנאווה, וייפּרע חוב לטוהר המוסרי של חנה הנחשקת . בחירי-חמדה שיזכו לעדנה על דרך המסופר על שרה : "ותצחק שרה בקרבּהּלאמֹר : אחרי בלֹתי היתה-לי עדנה ואדֹנִי זקן" ( בראשית טו, יב ) . אף כאן בהסבה מן ההקשר המקורי, בלי תבלין של היתול, על דרך המקאמה, אלא בה...
To the book |
|
|