הזמן שחולף

אריק להב-ליבוביץ 132 הבנתי שעריכת סרטים היא מה שאני רוצה לעשות בחיים . התחושות ההן, הזמן שחומק מבין האצבעות, הצלילה הטוטאלית, כיום זו השגרה שלי . כשאני עורך סרט אני מצוי בתוך בועה, מנותק מהעולם, שוכח מהכול וחי ביקום מקביל לשאר בני האדם, שרובם — כמו הורי — עסוקים בעבודות שבהן הזמן חולף הרבה יותר לאט . אני לא רואה כמובן מאליו את זה שאין לי "תסמונת מוצאי שבת", שבה אנשים נכנסים לדיכאון משבוע העבודה שבפתח . גם אין לי צורך בחופשת סקי כפיצוי לשגרה אפרורית . אני מברך על כך, במיוחד נוכח הבית שגדלתי בו, שלא השאיר מקום או זמן לשאלות . עובדים כי צריך . אני בר-מזל שהעבודה שלי מפיקה ממני כל יום מחדש תחושות כמו עצב, צחוק, מתח, ושעלי להיות הסיסמוגרף של סרט . אולי כל מי שעוסק באמנות חש כך, אבל עבורי עריכה היא הייעוד שלי . מעולם לא ראיתי בה תחנת מעבר בדרך לבימוי . נהפוך הוא, בעינַי כל מעשה ההפקה הוא ספינת עבדים ענקית שפועלת בשביל העורכים ; למענם היא מייצרת את החומרים שמהם עושים את הדבר האמיתי . התמזל מזלי, ומשלב מסוים בקריירה שלי היתה לי הזכות לבחור בין פרויקטים . אני מודה על כך מדי יום ביומו, אבל המגוו...  To the book