נרטיב מפוזר

אריק להב-ליבוביץ 86 הצורך — הכפייתי לעיתים — לדחוף ללא הרף את סירת העלילה קדימה . בסרטים כאלה הנרטיב מפוזר, כלומר העריכה מפזרת פירורי עלילה לאורך הסרט, והיא עושה זאת בקמצנות, אולי משום שהסיפור פועל על הצופה כמו סם — ככל שיצרוך ממנו יותר, כך ישתוקק אליו יותר ויתמכר לקיומו . ברוב סרטי האווירה שערכתי, הרגשתי שכעורך עלי לתפקד כעין אב מסור, "להגן" על האח העדין מפני האח הכריזמטי והתחמן שקל יותר ליפול ברשת קסמיו . ואכן חלק ניכר מההתמודדות שלי היה לנקות את הסרט מעודפי סיפור ולאפשר התבוננות שקטה ומעברים שמוּנְחים על ידי המצב הרגשי במקום כאלה שמדגישים את הנרטיב הסיפורי . בסרט עלילה, מעברים בין שוטים לא דורשים זמן השהיה, כי אינפורמציות מטבען נקלטות בצופה מיד עם הופעת התמונה על המסך . אין צורך לבנות או לדרג את ההגעה . לעומת זאת, לרגשות יש קצב התעוררות מסוים שצריך להביאו בחשבון . זה לא מובן מאליו ולא קורה מיד . צריך להניח לצופה לקלוט ולחוות כדי שהרגש יתעורר . קו דק מאוד מפריד בין סרט מונחה אווירה לבין סרט משעמם, שלא לומר מרדים . הצופה חייב להרגיש שלא מבזבזים את זמנו ולו לרגע . נוכחות הסיפור רומזת ש...  To the book