נאום הראף קאט

אריק להב-ליבוביץ 52 מאותו רגע והלאה הבנתי והפנמתי : כל הערת ביקורת שאני סופג אינה קטנונית ואינה טיפשית, אלא באה ממקום אמיתי כלשהו . אני לא חייב להסכים איתה, אני לא חייב להתייחס ולתקן אותה, אבל אני חייב לזכור שהיא באה ממקום של כוונה אמיתית, ויש לה סיבה . עלי מוטל לנתח אותה ולנסות להבין בכל מחיר למה היא נאמרה . אסור לי לפטור את עצמי באמירה שהאיש אידיוט . כיום, כל הערה לתוצר עבודה שלי עוברת אצלי תהליך של עיבוד, סינון וחשיבה . אני מתאמץ ככל יכולתי להבין למה הצופה אמר מה שאמר, ואם בסופו של דבר הסיבה מובנת לי, אני מתקן ומודה לו . אם לחילופין אני מבין אך לא מסכים לדבריו, אני לא מתקן ובכל זאת מודה לו . לימים, כשהתחלתי לערוך סרטי עלילה וסרטים דוקומנטריים, לא נפלתי למלכודת העצמית של הימנעות מביקורת, ואני משתדל להראות לכמה שיותר צופים את גרסאות הסרט בשלבי העבודה השונים . לצערי, עם חלק מהבמאים זה לא עובד . הם יעדיפו להשאיר את הסצנות צמודות לחזה ולא לחשוף אותן בפני איש, עד שירגישו בטוחים דיים ויחשבו שהסרט הגיע למיצוי מרבי . וכך, לפעמים נוצרת סיטואציה שכבר אין מספיק זמן להקרנות מרובות בגלל מועד סיום...  To the book