"אין לי״ כמאפיין זהותי מצמצם פעולה

58 | נתערב שתצליחו אפשר להניח שתוכנית המשתמשת במתווה מתוכנן מראש, ולפיו מומחיות מבקשות ממנחות ליישם בפועל מה שהגדירו כחשוב, הוא בעייתי . מודל כזה עלול כאמור לגרום לנו כמנחות להחמיץ את ההזדמנות להקשיב לצורך הדוחק של הנערות עצמן . כפי שאן טומיי ( 2009 Toomey, ) משרטטת זאת וכפי שמשקפים עקרונות שנגזרו מתפיסות של מחקר משתף ( 2010 De Finney, ) , במקום לראות באותן נערות סיפור שלם שאין לנתקו מההקשר, אנו נוטות לשחזר עבורן מבלי משים חוויה המוחקת תחושת ערך, ממש כמו שקורה להן בבית הספר ( 1999 Connelly & Clandinin, ) . השיח שאנו מאמצות בעקבות הצורך להיצמד לתוכני המפגשים עלול באופן זה לחזק את תחושות חוסר היכולת, האכזבה והתסכול שלהן . אם כן, ה"מומחיות" ( 2008 Fairbrother, ) נתפסות כמי שיודעות מה "צריך" ומה "נכון" ומעבירות את הידע מלמעלה למטה דרך המנחות ; המנחות מתווכות מצידן את הידע למשתתפות כמי שיודעות לכאורה טוב מהן מה הן צריכות ( 2008 Vaught, ) . כך למעשה נוצר ניתוק הגורם למשתתפות לפקפק בקולן ולהאמין ש"אין להן מה להגיד", כי הן לא יודעות להגיד את זה יפה, או כי אין די זמן ומקום לשמוע את דבריהן ( 200...  To the book