— 90 — מן הבחינה הזאת עשוי השיר הזה לתמצת את רוח שאר השירים בספר . כמוהו אף שאר שירי על הפריחה נעים בתנועת מטוטלת בין אופטימיות לבין פסימיות, בין המוות לבין החיים, בין ההרמוניה לבין הדיסהרמוניה . ברבים משירי הספר אין הכרעה בין הקטבים הללו ובזכות כך יש בהם משהו שכמו נלקח ישירות מן המציאות . גולדברג אינה מנסה לטשטש בהם את המאיים, את ה“דְּרָכִים ֶסָּמְרוּ מֵאֵימָה וּמִדָּם“, ולכן כשהיא כבר מצביעה על שביב תקווה, בדמות האור “ ְ וּלֵי הֶעָנָן“, קשה שלא להשתכנע שבכל זאת, על אף הטראגיות שבקיום האנושי ההולך בוודאות אל מותו, זהו עולם שראוי לחיות בו ; שיש יופי רב בפריחה גם כאשר ידוע מראש שהיא מבשרת את הקמילה הבלתי נמנעת . ֵם הספר מבטא היטב את השניוּת של שיריו, הנעים בין ייאוש לבין תקווה . בקריאה ראשונה עשוי השם להיתפס כאופטימי מעיקרו, כי לפריחה נלווֹת תמיד קונוטציות חיוביות . אבל המילה “פריחה“ נתונה כאן בתבנית של אלגיה קלאסית ( ראו עמ‘ 14 ) . בנוסף מתכתב ֵם הספר עם שירו של ביאליק “על השחיטה“, שנכתב כידוע בעקבות הפוגרום שהתחולל בקישינב ב – 1903 . אחיו – תאומו של “על השחיטה“ הוא האלגיה “בעיר ההרגה“...
To the book