|
|
— 74 — — 75 — העשרים, ובעיקר לאקספרסיוניזם, שממנו הסתייגה מאז ומעולם . “יש איזו קבלת עול בראיית עולמו של האמן בימים אלה“, המשיכה, “יש לאמן הרגשה, שאם לא נחזיק את עולמנו באיזו מסגרת, ילך העולם ויתפורר לעינינו . כי אין אפשר אחרת . כי הכרח הוא ליצור את השכבה הראשונה של אפשרות החיים אחרי המלחמה הזאת ושכבה ראשונה של אפשרות האמנות“ . וכדי ליצור שכבה זו נדרשה בראייתה חזרה אל הצורות המסורתיות והקלאסיות של האמנות . “הצורה, בהרמוניה שלה וביופייה, היא הגשר על פני התהום“, כתבה כעבור שנים באחד ממחקריה בספרות . ואמנם בעיקר מתחילת שנות הארבעים ניכרת בשירתה משיכה הולכת וגוברת אל תבניות קלאסיות ובראשן הסונט, שהיא צורת השיר הנפוצה ובעלת המסורת הארוכה והמפותחת ביותר בשירה המערבית למן המאה השלוש – עשרה . לצורה זו כללים נוקשים למדי המכתיבים את כמות השורות ( ארבע – עשרה או שלוש – עשרה ב“סונט קצוץ“ ) , את צורת חלוקתן של השורות לבתים, אופן מתכונת חריזתן ואפילו את כמות ההברות שבהן . בהמשך תהיה גולדברג היוצרת המזוהה ביותר עם צורה שירית מאתגרת זו בספרות העברית החדשה, לאחר טשרניחובסקי, בזכות כשישים הסונטים שתחבר ...
To the book |
|
|