|
|
"לעזאזל השיר וכל אשר בו, אני צריכה מאה ועשרים שקל חדש" 157 הסיטואציה המטאפורית — האלימות הדורסנית וההתמסרות לה — נבלע בסמל הלשוני ומתעמעם והופך גם הוא חלק מהמגמה לאסתטיזציה של המבע . בהעמדת השיר כאובייקט מילולי ואוטונומי מצהירה רביקוביץ במובלע הצהרה מטא – שירית עקיפה שעיקרה העדר כל מחויבות לעיצובו של ״אני״ קונקרטי, והעדפתו של עולם לשוני ריבוני ואוטונומי . כך גם, למשל, בשיר ״סביב לירושלים״ . הפרט הקונקרטי — הרכבת שנוסעת סביב לירושלים — נרתם לעולם של סימנים בלתי – תלויים ובאופן כזה מופקע מן העולם הממשי : ״יש רכבת שנוסעת ונוסעת / בלילות סביב / לירושלים . / / [ . . . ] הרים תלויים בצווארה / כמו רביד ועטרה / וגוש דורס את עפרה / ומנהם ככפיר נרדף . / / שקשוק בתוך החושך, / כור של מאפליה / וגוש מנהם הללויה״ ( 58 ) . חומרי הלשון, כמו חומרי המציאות, עוברים תהליך של סובייקטיביזציה ואסתטיזציה, הדיאלוג עם העולם הריאלי הולך ומתערער, עד שהוא מקולף מכל קליפותיו . נמצא אפוא שרביקוביץ תוהה על פלאי השפה וחושפת אותה כסוג של נס או גאולה . באחד משיריה הארס – פואטיים המפורשים, ״אתה בוודאי זוכר״ ממחישה רביקובי...
To the book |
|
|