|
|
דמיון הוא דבר שיש לו שיעור 141 פָּגְעָה הִיא בַּדֶרֶךְ בְּמֶלֶךְ עוֹרְבִים . — אֶהֱבוּ נָא אֶת זֹאת הַיּוֹנָה . פָּגְעָה בְּדַרְכָּהּ בַּעֲדַת זְאֵבִים . — אֶהֱבוּ נָא אֶת זֹאת הַיּוֹנָה . וַתֵּרֶא אוֹיְבִים לָהּ שִׁבְעִים וְשִׁבְעָה . — אֶהֱבוּ נָא אֶת זֹאת הַיּוֹנָה . הִכּוּהָ עוֹפוֹת וַיְקַנְאוּ בָּהּ קִנְאָה . — אֶהֱבוּ נָא אֶת זֹאת הַיּוֹנָה . צְחוֹרָה הִיא הָיְתָה עַד לְיוֹם הִטָּרְפָהּ . — אֶהֱבוּ נָא אֶת זֹאת הַיּוֹנָה . וַתְּהִי לְמָשָׁל בְּעֵינָהּ וּכְנָפָהּ . — אֶהֱבוּ נָא אֶת זֹאת הַיּוֹנָה . ( 43 ) השיר ״היונה״ כתוב בז׳אנר של הבלדה : עניינו מפגשו של החי עם גורלו — מותו, הוא כתוב בקיצור ובקצב נמרץ ושיאו — ברצח הנמסר ברמז ובדיעבד ״צחורה היא היתה עד ליום הִטָּרפה״ . הקריאה האלמונית ״אהבו נא את זאת היונה״ משמשת בתפקיד הפזמון, המעכּב את ההתרחשות ואף ״מעגלהּ״ לזמן – מה . סיבתה של הקריאה הולכת ומשַנה פנים במהלך השיר עד כדי היפוך גמור . תחילה דומה בעינינו כי יש לאהוב את היונה משום יופיה — לובן נוצותיה — ואחר – כך, בעוד אנו צופים בדרמה שהיא נקלעת אליה, בסכנות האורבות לה, מבטאה הקרי...
To the book |
|
|