|
|
100 מיכל בן - נפתלי הלאומי ( "מרינה חדד", 48 ) ומטיל על הראשון אינות כה גמורה וגורפת, עד כי "אֲנִי עַצְמִי נִדְמֵית עָלַי / לְעִתִּים קְרוֹבוֹת / כְּאִלּוּ אֵינֶנִּי" ( "כאילו אינני", 11 ) . החוץ — ארוטי או פוליטי, היינו הך — אינו אלא תהודה המזכירה לַפְּנים את מה שהוא כבר יודע על עצמו : "כִּי מַה שֶׁבָּא אֵלַי מִמְּךָ / הוּא מַה שֶׁיָּבוֹא לְךָ מִמֶּנִּי" ( "כאילו אינני", 12 ) . גם אם בקבציה הקודמים היתה שירתה של רביקוביץ ליריקה פוליטית לפנַי ולִפנִים, דיווח חסר חמלה, מעיק ומועק על פלישת הפוליטי לנוף הפנימי, נותרה שפתה מקום – מפלט לדימויים המפֵרים את סייגי הזמן וכמו גואלים את חומרי הגלם של המרחב הפומבי . אך ב מים רבים היא מהסה את הדמיון הפואטי בקוצר – רוח שגם הוא שאוּל מן החוץ, קוצר – רוח מופנם היטב שנעשה לקוצר – רוחה שלה : "כָּל לַיְלָה אֲנִי צוֹלַחַת נְהָרוֹת חַמִּים שׁוֹרְצֵי תַּנִּינִים", כותבת רביקוביץ המוקדמת – כביכול ; "מַה שֶׁהָיָה הָיָה", משיבה לה בבהילות רביקוביץ המאוחרת, המחפשת במפגיע אחר לשון היומיום הלעוסה, הַזמינה, הלֵאה ( "חיפשתי ולא מצאתי את חולצתי השחורה", 16 ) . המציא...
To the book |
|
|