ג. 'דו-שיח' בין מ"א למ"ה

פרקי ברכות – מרבדי משנה 74 ברור אפוא שכאשר תפילתו של רבי חנינא בן דוסא איננה זורמת כראוי, אין זה מעיד על לבין 1 ' של מ"החוסר כוונה מצדו של המתפלל . ברור גם שמ"ה משווה בין ה'טעות , ולפיכך נראה ששני חלקי המשנה מעידים על תופעה רוחנית 2 השגירות' של מ"ה - 'חוסר השגירות' - דומה . אבל קשה לעמוד על טיבה של התופעה : כיצד מעידים הטעות ו'חוסר התקבלותה ? - בתפילה על אי אהקשר בין מ"ה למ"א עשוי ללמד שדווקא הכוונה העילאית המיוחסת לחסידים הי השגירות' של גדול החסידים, ר' חנינא בן דוסא, את כוחו לרמוז לרצון - המעניקה ל'חוסר האלוהי . 'כיוון הלב למקום' הינו אתגר רוחני אדיר, שכן 'איה מקום כבודו' של ה' ? שהייתם הממושכת של החסידים הראשונים מביאה אותם להתכוונות מוחלטת 'למקום', עד כדי כך תכוין בתפילה אם הרגשתי ! " התכוונות מוחלטת כזאת מביאה לידי"ממה שהיה לבי מ - ש קירבה 'למקום' המאפשרת למתפלל לחוש כיצד ה' מגיב לתפילתו . אין ר' חנינא בן דוסא - ואין הוא שומע תגובה מפורשת מה', אבל מתוך התכוונותו וקרבתו הוא קולט בתת 7 נביא זו מתבטאת אצלו בגמגום לשונו . מודע כי אין מענה לתפילתו, ותחושה אינטואיטיבית משל למה הדבר דומה...  To the book