ב. "ותפק לרעב נפשך"

168 | והארץ נתן לבני אדם מתברך באחת עשרה ברכות, שנאמר : וְתָפֵק לָרָעֵב נַפְשֶׁךָ וְנֶפֶשׁ נַעֲנָה תַּשְׂבִּיעַוְזָרַח בַּחֹשֶׁךְ אוֹרֶךָ וַאֲפֵלָתְךָ כַּצָּהֳרָיִם וְנָחֲךָ ה' תָּמִיד וְהִשְׂבִּיעַבְּצַחְצָחוֹת נַפְשֶׁךָ וגו', וּבָנוּ מִמְּךָ חָרְבוֹת עוֹלָם מוֹסְדֵי דוֹר וָדוֹר תְּקוֹמֵם וגו' ( שם, י - יב ) . הגמרא מחלקת בין נותן פרוטה לעני, המתברך בשש ברכות, לעומת "המפייסו בדברים", שמתברך באחת עשרה ברכות . תוספות שם ( ד"ה והמפייסו ) מבארים, ש"המפייסו בדברים" איננו מתייחס למקרה של נותן צדקה לעני, שהרי אילו היה מדובר על מקרה זה, הוא היה צריך להתברך בסך הכול בשבע עשרה ברכות — בשש של הנותן ובאחת עשרה של המפייס . מסתבר אפוא, שדין זה אינו מתייחס לאדם הרעב ללחם דווקא, אלא לאדם הרעב לתשומת לב, למילה טובה, לחיוך ! אנחנו חיים בעולם מנוכר, שבו גם אדם עשיר יכול להיות רעב ל'פיוס בדברים', וזו אחת מן המשימות העומדות לפנינו — "תפק לרעב נפשך" : לדעת לתת מענה גם לאלו הרעבים לא להיבטים חומריים, אלא לחום ולתשומת לב . הגמרא בכתובות דף קיא ע"ב אומרת : אמר רבי יוחנן : טוב המלבין שינַיִם לחבירו יותר ממשקהו...  To the book