א. אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד

114 | והארץ נתן לבני אדם כלומר, לדעת התוספות גדולתו של המצווה ועושה היא בכך שעשייתו מלווה בדריכות — האם הוא עושה כשורה, בניגוד למי שאינו מצווה, המקיים מתוך שלווה, שהרי אין הוא חייב לקיים את המצווה . יש אפוא חשיבות בחיי תורה דווקא מתוך תחושה של מתח . במקום אחר אומרת הגמרא ( ברכות ס ע"א ) : אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד ( משלי כ"ח, יד ) — ההוא בדברי תורה כתיב . אדם שעוסק בתורה חי תמיד בחשש שמא לא למד כראוי . רש"י מפרש שהפחד הוא "שמא תשתכח ממנו, שמתוך כך הוא מחזיר לשנותם תמיד" . אך פסוק זה לא נאמר רק ביחס ללימוד תורה, אלא כהדרכה לחיים בכלל . הגמרא בגיטין ( נה ע"ב ) פותחת בפסוק זה את הסיפור על קמצא ובר קמצא, ושם כתב רש"י : "מפחד — דואג לראות הנולד שלא תארע תקלה בכך אם אעשה זאת" . כלומר, על האדם תמיד לשקול את מעשיו לא רק על פי רגשותיו באותו רגע, אלא מתוך שיקול של ראיית הנולד . על יסוד זה כתב המסילת ישרים ( פרק ט ) : ואמנם צריך שידע האדם כי לא למנוחה הוא בעולם הזה, אלא לעמל וטורח . ולא ינהג בעצמו אלא מנהג הפועלים העושים מלאכה אצל משכיריהם . . . וכדרך יוצאי הצבא במערכותיהם, אשר אכילתם בחיפזו...  To the book