עיקרון 5#: השערורייה של הפגיעה בגוף כהזדמנות לדיאלוג פוליטי

רדיקליים לאחר שנות ה – ,70 שחלקם לפחות היה מבוסס על ניסיון לעורר הזדהות והנאה . החוזה המזוכיסטי, לדברי אודל, אִיין את הציפייה שהכאב יהיה מלווה בהנאה, ציפייה שאפשרה לצופים להתעלם מהמורכבות של הבחירה לשאת כאב כמו זה הכרוך בפעולות של המיצגים . מה שאפשר ללמוד מהאמנים המזוכיסטיים, לפי אודל, הוא שאם יש הנאה במזוכיזם, היא כרוכה בניכור שהוא קונסטרוקטיבי לפעולה הביקורתית היא כרוכה בניכור שהוא קונסטרוקטיבי לפעולה הביקורתית . המיצג Velvet Water של כריס ברדן יכול לשמש דוגמה לאינטראקציה בין האמן לקהל באמצעות ניכור מכוון . במיצג זה טבל ברדן את ראשו במים שוב ושוב למשכי זמן ארוכים . הוא ביצע זאת בנוכחות קהל, אבל לא היישר מול עיניו של הקהל אלא מאחורי קיר של ארוניות שהסתיר אותו . פעולותיו של ברדן הוקרנו לקהל על צג והמילים, הצלילים וקולות ההשתנקות שלו שודרו לאוזניו במגברי קול . ההחלטה להרחיק את הקהל מהמעשה מבטאת את רצונו של ברדן לנכר את הצופים וכך לעורר בהם מחשבה על פעולתו ועל משמעויותיה האפשריות של פעולה זו . שני מיצגים אחרים של ברדן העוסקים בניכור, וביתר ספציפיות במחיר הכבד של חוסר האפשרות לתקשר באופן ...  To the book