|
|
דן אריאלי 106 והנה עוד מקרה שעזר לי לחשוב על השאלה הזאת : לפני שהתחלתי להרצות באוניברסיטת דיוק לימדתי MIT-ב . דרישות ההוראה במוסד המדהים הזה התבססו על מערכת ניקוד . מרצים היו אמורים ללמד 112 נקודות, שאותן השגנו דרך שילוב של זמן בכיתה, מספר הסטודנטים שלימדנו, מספר השעות שעבד כל סטודנט, עומס קורסים כולל וכו' . הסתבר שהיה די קל לסדר את המערכת . ללמד מעט מאוד ולהתמקד במחקר . למעשה, הצטיינתי בזה עד כדי כך שהצלחתי ללמד כל שנה קורס אחד גדול, שהורכב מ- 12 מפגשים בני שלוש שעות ( כן, 36 שעות הוראה פרונטלית בשנה ) . הצד העצוב של הסיפור הוא שאני נהנה ללמד ושחלק מהסטודנטים נהנו מהשיעורים שלי . הבעיה היתה ששיטת המדידה כיוונה אותי להשתמש ביצירתיות שלי כדי ללמד כמה שפחות . האנשים שתכננו את שיטת התמריצים הזאת ואת מערכת הניקוד הזאת מחקו מהמשוואה ( מתוך כוונות טובות בלבד, אני בטוח ) את המרכיבים החשובים ביותר של הממד הבלתי-ספיר : אמון בסיסי, הדדיות ורצון טוב . כבר משלבי ההתפתחות הראשונים אנחנו למדים שנוכל להשיג אמון ורצון טוב אם נעניק אותם להורינו ולאחרים . אם נחייך — הם יחייכו, אם נציע להם מהעוגייה הלחה ...
To the book |
|
|