הדרוזים — "לא שכירי חרב"

דיאלוג בקמפוס : ערבים ויהודים במרחב משותף | 105 — יהודים לחוד וערבים לחוד — ונדיה כתבה עליה : "הגענו למסקנה בקבוצת הערבים שאנחנו צריכים להיות מאוחדים כדי שנוכל להשיג עמדת כוח ולהעביר מסר מובן וברור . חייבת להיות לנו דעה משותפת ואחידה כדי שנוכל לעמוד על שלנו ולהוכיח שאנחנו צודקים . כשחזרנו לכיתה המשותפת, הרגשנו שעברנו שינוי, ואני הרגשתי יותר שייכת לקבוצה הערבית . מכאן לדעתי התחילה העבודה, כי החלוקה בין שתי הקבוצות נעשתה ברורה וגלויה לעין . " בקבוצה אחרת, שבה היו שני סטודנטים דרוזים, הם היו אלה שהובילו את הקול הערבי . שניהם שירתו בצבא והכירו היטב את החברה היהודית . בתחילת התהליך כוונתם הייתה להיות מגשרים בין היהודים והערבים . אחד מהם הצהיר על כך בתחילה, "אני אביא קול חדש, קול שיחבר בין שתי הקבוצות", אמר . אך מוקדם מאוד בתהליך השתנה תפקידם בקבוצה . כשהקבוצה דנה באפליה, הם דיברו על אפליה שחשו בצבא ואחריו . כתב האדי : "בקבוצה הערבית בלטה העובדה שדווקא שנינו, שני המשתתפים הדרוזים, השמענו את הקול הערבי . אני העליתי כמה נושאים קשים, למשל את עניין ההמנון, החלפת שם המדינה . תמיד הצד הערבי הוא זה...  To the book