בָּכוֹ תִבְכֶּה

פרק ד : " אין לה מנחם " - אימהוּת ואובדן 117 שכנתו האנונימית של רבן גמליאל , שהיה הנשיא בדור השני שלאחר החורבן , בדור יבנה , הייתה בוכה בלילות על בנה הצעיר שמת . רבן גמליאל שמע את בכיה , נזכר בחורבן ובכה אף הוא בכי כה רב , עד שנשרו ריסיו . תלמידיו המודאגים פינו את השכנה מהשכונה והסדר הושב על כנו . סיפור קצר ופשוט לכאורה זה מחזיק בתמציתיות רבה כמה וכמה מוטיבים מרכזיים לענייננו . הסיפור מופיע כמדרש על הפסוק מאיכה א ב : " בָּכוֹ תִבְכֶּה בַּלַּיְלָה וְדִמְעָתָהּ עַל לֶחֱיָהּ אֵין לָהּ מְנַחֵם מִכָּל אֹהֲבֶיהָ כָּל רֵעֶיהָ בָּגְדוּ בָהּ הָיוּ לָהּ לְאֹיְבִים ", וזיקתו לפסוק גלויה : הבכי הלילי מוכפל ) " בָּכוֹ תִבְכֶּה " ( והמדרש מבין את לשונו של הפסוק כמרמזת על בכי רב , מוגזם ועודף . הסיפור מספר על בכי כזה , וגם מכפיל את הבוכים : לאישה הבוכה הנזכרת בפסוק מצטרף גם גבר , שבכיה של האם מעורר את בכיו . עובדה סיפורית זו מתייחסת לאחת התכונות האופייניות לבכי ולכוח פעולתו בעולם , והיא היותו " מדבק " . מתברר כי על אף שהוא ביטוי רגשי אישי - בכוחו של הבכי לעורר היפעלות אצל מי שנחשף אליו , שתביא גם 20 א...  To the book