"להגיד לי מה ראית"

אבשלומַי 149 משלימים איפוא את תמונת הראי של הווידוי מנקודות מבט מצטלבות ומהווים מעין מערכת שיפוטית , שבפניה פורש דובלה את חשבון-חייו . בדומה לרומנים קודמים של גרוסמן , עיין ערך אהבה ) 1986 ( וספר הדקדוק הפנימי ) 1991 ( , הילד-נער , גיבור הסיפור , נולד להורים ניצולי שואה . קוד ההישרדות שההורים משועבדים לו , משעבד אליו גם את הילד שהם מגדלים . גם דובלה , כמו אהרון בספר הדקדוק הפנימי , הוא ילד מוזר ודחוי , וגם הוא אינו צומח לגובה . כדי להתגבר על הבוז של חברת הילדים שמתעללת בו , הוא מתחיל ללכת על ידיו , ועל-ידי כך פותר הן את בעיית הגובה והן את היכולת להתעלל בו . העמידה ההפוכה מבלבלת את הילדים ואינה מאפשרת את ההתעללות הפיזית באופן המורגל על ידם . דובלה מגיע לשכלול לא ייאמן באמנות ההליכה על הידיים , הליכה שהופכת להרגל קיומי , לאופן התבוננות בעולם מזווית ראייה הפוכה . במהלך הערב מופע הסטנד-אפ של דובלה הולך וקורס , והקהל מתפוגג . רק כמה אנשים נשארים עד לסופו הנורא של הווידוי . בפני הקהל הקטן שנותר מספר דובלה על הנסיעה לבית הקברות לאחר שהוזעק ממחנה הגדנ " ע להלוויית אחד מהוריו . המבשרים שכחו ) א...  To the book