כיצד פוגש ההווה את העבר?

אבשלומַי 147 בתוכה עלילות משנה רבות שלא בכולן טיפלנו - מוליכה את הקורא אל הדרמה המרכזית , אל " הסימון " ואל מחירו . הסימון הראשון של יעקב ברומן של שלו באמצעות הזרת הקטועה - כמו יעקב המקראי שצולע על ירכו - אינו גורם לזעזוע . הוא אפילו משמש כמקור לגאווה . יעקב מטביע את כף ידו הפגומה לצד כף ידו של בנו הבכור , בנימין , ברצפת הכניסה למאפייה כסמל להמשכיות השושלת ) 347 ( . נדמה לנו , אפוא , שהשושלת היעקובית של משפחת החלוצים , שנמלטה מהפרעות ומן הניוון של היישוב הישן בירושלים , חזרה אל האדמה , הכתה שורש בכפר הישראלי , אופה לחם , ילדה יורש - מצליחה לנטוע שוב את העם העברי בארצו ולרפא את פצעי העבר . יתרה מזו , אל זרם הדם היהודי , הגלותי , מצטרפת שרה , הגיורת , שמוסיפה לשושלת את הכוח הויטאלי של יסודות הטבע , שכל-כך חסר לה . עשו מגורש מן הירושה כי הוא מייצג את גילוי העריות , את הבידול האופייני לעם היהודי , שמבקש לקיים את ההמשכיות מתוך עצמו . אבל המהלך הזה מתרסק עם מותו של בנימין . " ברכת הייעוד " במתכונתה האקטואלית , הישראלית , תתבע את חייו של היורש עצמו , ועקדת-יצחק ) בדמותו של בנימין ( תהפוך לעקד...  To the book