138 שולה קשת השבץ , כמילות אהבה לאימו , טקסט שהוא עצמו מחבר אותו : " שהוא חולם עליך כשאת אינך , שהוא אוהב את כל מה שאת עושה ואת כל מה שאת אומרת , שהוא חושב שאת האישה היפה ביותר בעולם , שאף פעם הוא לא יפסיק להרגיש את הדברים האלה ] . . . [ " ) עמ ' 310 ( . ווידוי האהבה המוסווה של בנה גורם לשרה להתפכחות שאין ממנה חזרה : היא חילצה את ידה מאחיזתו של ברינקר והניחה אותה על ראשי . כבדה כקורה היתה ואני עצמתי את עיני תחתיה והמתנתי לבאות . " לא יהיה לך משפחה . לא יהיה לך אשה . לא יהיה לך ילד . לא יהיה לך אדמה ", שמעתי אותה אומרת . ] . . . [ כך סומא ומקולל , אימה חונקת את הצחוק המבקש לטפס מבטני , הפלגתי והשארתי את ארצי , את אהבתי ואת משפחתי מעבר לערפל ) עמ ' 311 - 312 ( . האם היה המספר מודע לחטאו ? האם ידע שהוא " מתרגם " את דיבורו המסורס של ברינקר כווידוי שלו ? האימה החונקת את צחוקו מעידה לכל הפחות על מודעות חלקית . על הספינה בדרך לאמריקה התברר לו שגם הפעם שכח לקחת את משקפיו , סמל לעיוורונו התודעתי . הפעם יגייס המחבר אפילו את קפקא לעזרתו : " שום מסיק ענקי לא הוליך אותי במבוכי האנייה " אומר המספר ,...
To the book