אם נמה העברית - חלק ב'

234 בזמן > דליה מרקס 234 למילה חדשה – אם איננה חדשה" . המחדשים תהו, למשל, כיצד יש לקרוא לכלי נשק חם וקטן . אליעזר בן יהודה לא אהב את השם המגושם "קנה רובה", שהיה מקובל בזמנו והציע את המילה המקראית אֶקְדָּח . וכך כתב בעיתונו "הצבי" בשנת 1896 : "לנו בעברית יש שורש המורה גם על מין אבן כזאת [ שקודחים ממנה אש ] , וגם על התלהבות האש . השורש הזה הוא קדח [ . . . ] ועל כן לפי דעתנו וחושנו טוב לקבוע 144 כדי לתת שם לכלי הנשק, השתמש בן יהודה במילה לו השם אֶקְדָּח" . שהופיעה בתנ"ך במשמעות של אבן יקרה ( ישעיה נד, יב ) , ושאותה הבין רש"י כ"אבן בוערת כלפיד" . דוגמה נוספת לשימוש בשם קיים לציון עניין חדש היא הצורך למצוא שם לחרק המעופף החינני והצבעוני . בתקופת ההשכלה קראו לו : "זְבוּב צֶבַע רִקְמָתַיִם", וביאליק הציע את השם המלבב "צִפֹּרֶת כְּרָמִים" ( ע"פ בבלי שבת צ, ע"ב ) . שניהם היו ארוכים מדי והשם פַּרְפַּר , שהציע בן יהודה, התקבל מפני שצלילו דומה לפַרְפַלָּה ( פרפר, באיטלקית ) ולפועל "לפרפר", שמשמעו להתנועע, להתחבט ולהתנועע, מה שהזכיר את תנועתו של הפרפר . השם "פרפר" עצמו מופיע בתנ"ך, אבל שם הוא מציין...  To the book