נעמי חי - האמנית שלא היתה

280 הצייר הוא מרגל הזהות האישית, הזהות האמנותית, הזהות התרבותית - או העדרן של כל אלה - הופכות למהות של עבודתה, עד כי ניתן לקבוע שנעמי חי מתחילה להצטייר כאמנית ללא סגנון . במכתב לחברה בשם קלרה שנתגלה מאותן שנים, כותבת נעמי : “לפני המוות, או אחריו, יבוא המצב שבו אעמוד לפני אלוהים ואומר לו : ‘סתם הייתי כל מיני אנשים, וכל כך רציתי להיות רק אני עצמי׳ . והוא יענה לי : ‘גם אני אינני אני . . . אני חלמתי את העולם - נשפתי אותו - כשם שאת חיית את חייך . ואת בדיוק כמותי - אנשים רבים - ואפילו לא אדם אחד, ביחד׳ . ״ . כאמנית צעירה בתל אביב של אמצע שנות השישים, נעמי מוצאת את עצמה פעילה בפריפריה של קבוצת 10 + . היא משתתפת בכמה אירועים ותערוכות קבוצתיות, ואף זוכה לאזכורים במדורי הביקורת . נעמי ממשיכה לגלות יכולת הטמעה נדירה ומתמזגת באסתטיקה של הקבוצה ( שרבוט שובב, קולאז׳, שימוש בצילומים ) , אך גם כאן היא חשה חוסר סיפוק מההרמטיות הרעיונית והחברתית של קבוצת 10 + ומהפשרנות והסיפוק העצמי המאפיינים, לדעתה, את האמנות הישראלית . היא רואה בקבוצת 10 + אריסטוקרטיה אליטיסטית אטומה להתרחשויות התרבותיות והחברתיות האמ...  To the book