226 הצייר הוא מרגל נראים . ברצותו יתמסר הצופה לאשליה, ברצותו ינתק מבטו אל המסגרת עצמה, יעיין בתופעה “ציור״ ובמנגנון המכונן אותה, וברצותו ישוחח עם הצופה שלידו או יציץ בהבעותיהם של צופים אחרים בתערוכה . זכות הפניית המבט, כמו זכות המצמוץ, הנָּה תנאי יסוד למחשבה ביקורתית . בלעדי זכות זו נדמה כולנו לגיבורו של סטנלי קובריק ב״התפוז המכני״ : ראשנו בסד, עפעפינו פעורים, מוסרים את תודעתנו לחינוך מחדש באמצעות דימויים . אכן, גם אני, כמו זיוה שטרנהל, מעדיף לצפות באמנות תוך כדי תנועה חופשית, ובאור מלא . אולם כאשר שטרנהל זורקת אל אותו פח האשפה את האנרכיזם הניאו-פוטוריסטי של אבי פיטשון יחד עם הסימפוזיון בנושא אמנות ואקדמיה שנערך לאחרונה במחלקה לאמנות בבצלאל, היא מחליפה דוגמטיות אחת בדוגמטיות אחרת ומשליכה את התינוק יחד עם מי האמבט . התינוק המושלך, במקרה זה, הנו הספק עצמו, בסיסה ההכרחי של “אותה חשיבה רציונלית, צלולה, קרירה ומרוסנת״ ששטרנהל יוצאת להגן עליה . כאשר “מכונת חינוך״ משומנת ויעילה כמו המחלקה לאמנות בבצלאל בוחרת לעצור ליומיים את שגרת הלימודים ולקיים פסק זמן עיוני לבדיקת עצם הנחות המוצא שעל פיהן ה...
To the book