העין תמיד רוצה לגעת, שיחה עם יערה שחורי

69 שער ראשון ל״א : הדרך שלי לתקשר עם רוח הרפאים של הציור היתה להיכנס לקבר שלו . כמו שיהודים מניחים אבן על הקבר, כך לקחתי את הקבר של הציור - את הריבוע השחור של קזימיר מלביץ׳ מ- ,1915 אותה איקונה נעלה של קִדמה מודרניסטית שסימנה גם את קץ הציור - והנחתי עליו משהו פשוט : ענף, או אבן, או קרש . כל ציור, כל מעשה אמנות, הוא קבר, מצבה לחיים . לו היינו בני אלמוות היינו אוכלים בשר לווייתן ומנגנים בנבל כל היום ; לא היה לנו צורך בציור . י״ש : איך אפשר לצייר מול ריבוע שחור כנקודת התחלה ? ל״א : ידעתי שיש לי שתי אפשרויות בחירה : להיות מעין פתולוג של ציור - להניח את הגווייה על שולחן הניתוחים ולערוך ניתוח תיאורטי של סיבות המוות - או לחבק את הריבוע השחור, להיכנס לתוך הגופה של הציור ולהפוך אותה לגוף שלי, למדיום שלי . במקום להיות פתולוג בחרתי כנראה להיות נקרופיל . “הציורים האנטומיים״ מתחילת שנות השמונים היו הברית שלי עם הציור, ההתחייבות שלי להתמסר לו, להיכנס אליו ולנהל מבין הרקמות שלו משא ומתן עם העולם . להפתעתי, גיליתי שדווקא קבלת מדיום הציור, על הסתירות שבו, פתחה בפני את הדרך לראות את המציאות שמחוץ לאמנות...  To the book