אריק גלסנר 345 ואני, נאלצנו לוותר כדי לפנות לגלן את הדרך" ( עמ' 64 ) . המספר בוחר לוותר מראש, בחדווה של הרס עצמי : "ברור לחלוטין שאינני פסנתרן וירטואוז [ … ] בכלל לא אמן . ההידרדרות של מחשבותיי קסמה לי מייד" ( עמ' 13 ) . ורטהיימר, שלא הצליח להפוך את עצמו כמו המספר לראש וראשון ( מהסוף ) על ידי הייאוש המוחלט, נמחץ תחת הכרת בינוניותו-היחסית . והנה המלכוד של ורטהיימר : אדם צריך להיות מוכשר מאוד כדי להבין את גאוניותו של גולד אבל הוא עדיין לא מוכשר מספיק כדי לא להימחץ תחתיה . כרגיל אצל ברנהרד : זעמו על האוסטרים, בני עמו, מופלג, מופרז, ולפיכך, קומי ( "הפונדקים האוסטרים מלוכלכים ודוחים עד אחד" — עמ' 44 ) . כשחושבים על זה, בכל הרומן, הספוג בהערצת המוזיקה, יש משהו אוסטרי מאוד, בייחוד אם חושבים גם על מוצארט וסאליירי ( לפחות בגרסה הקולנועית של מילוש פורמן ) . את מריאס ( שחיבר גם את "לב לבן כל כך", שהיה כאן רב מכר גדול לפני כמה שנים ) לבושתי לא הכרתי קודם לקריאת "מחר בקרב חשוֹב עלי" . על הכריכה האחורית מצהיר עד מהימן כמרסל רייך-רניצקי, המבקר היהודי-גרמני הגדול, שמריאס הוא מגדולי הסופרים החיים היום ...
To the book