על "אלנבי" מאת גדי טאוב

284 מבקר חופשי לספרות האמריקאית, במסה משפיעה משנות ה- ,80 לאמץ כלי עבודה עיתונאיים על מנת לחזור ולהיות רלוונטית . הישג משמעותי הוא גם הסגנון העקבי : סגנון לקוני, שמתאר במכוון רק פני שטח, כמו הוראות של תסריט קולנועי, קצרות- רוח כלפי הסברים ארוכים, קצרות רוח כלפי הסגולה הייחודית של הספרות להאיר עולם פנימי . אבל שני ההישגים האחרונים, באופן פרדוקסאלי, מובילים למוגבלויות של "אלנבי" . ראשית, המוגבלות האידאית . טאוב מבקש לטעון כי עולם השוליים שהוא מתאר הוא עולם אלטרנטיבי למיינסטרים . הוא עושה זאת בכמה אופנים . עידו, למשל, זונח דייט שיש לו עם מנחה יפהפייה בערוץ הילדים, לטובת סטפני . עולם השוליים הוא, כביכול, יותר אותנטי, יותר ויטאלי, יותר נחשק . הטענה הזו בעייתית, גם כיוון שיפהפיות מערוץ הילדים ועולם החשפנות אינם תזה ואנטי-תזה, אינם מיינסטרים ואלטרנטיבה, אלא, ניתן לטעון, מצויים על אותו רצף, וגם כיוון שהחומרים שעולים ברומן גופו נותנים גול עצמי לטענה הזו : הביוגרפיות האומללות, הריקבון המשפחתי, המתוסבכות הרגשית, שמתגלה מתחת לחייהן הזוהרים כביכול של החשפניות . בסיום הרומן, הבורגנות, שהרומן סולד ממ...  To the book