על "עד שיום אחד" של שמי זרחין

אריק גלסנר 165 רגשנות לא מזיקה בהכרח, נוסטלגיה מעודנת . העיסוק הנרחב באוכל מוסיף לעסיסיות של הטקסט . רוחמה מקימה עסק מצליח לבישול ושלומי מתגלה כשף עילוי ( עליתי קילו או שניים במהלך הקריאה, כי התיאורים של המאכלים הפיקנטיים עלו באפי ) . האוכל הוא תענוג תמים ובסיסי, כמו אהבת ילדות, שמתאים לסוג הספרות הזו, הנוסטלגית במעודן . ישנן כאן, חשוב עוד לומר, יכולות קומיות לא מבוטלות, המקבלות ביטוי בדמותה של ורדינה, השכנה הרומנית הרעשנית, הארסית והלא פוליטקלי-קורקטית, שאינה סובלת את מה שהיא מפרשת כבכיינות ותחושת ערך עצמי מופרזת של ניצולי השואה, או שבאה לידי ביטוי בדמותו של חיליק, האח הקטן והפיקחי שלא כפי גילו . אבל אלה בעצם ניסוחים קמצניים לטקסט שיש הרבה יותר מה לשבח בו . זרחין הוא אותו עוף נדיר ( איזה ביטוי קלישאי, סלחו לי ! ועוד כתבתי לעיל "משרטט" ! אבוי ! ארגז הכלים הביקורתי מחליד משנות שימוש ארוכות ! ) , המכונה בפינו "מספר טבעי" . בשנים האחרונות נתקלתי ב"מספר טבעי" ישראלי צעיר ( יחסית ) רק פעמיים : בעמיחי שלו של "ימי הפופ" וברומן הנוכחי, המרשים יותר, של זרחין . "מספר טבעי" הוא הכינוי שקופץ לידנו...  To the book