אמון/אי–אמון ב“סובייקט האמנותי שאמור לדעת“

הכוריאוגרפיוֹת החברתיוֹת של שיתוף הפעולה 385 האחורית על מנת לזכות באחיזה קוגניטיבית מינימלית בקשר לפעולות הצפויות, הקונטינגנטיוֹת של הרקדן : הוא מאמין שהאחר ינהג בעתיד בצורה דומה יחסית לעבר . לאור הנחת העקביות האישית וההמשכיות הטמפורלית, החופש של המבצע לנהוג בצורה אחרת, במיוחד בסביבת עבודה חדשה, נשלל ממנו . יתרה מזאת, תמונה חלקית הכרחית בקשר לפוטנציאליות האמנותית ולאישיות של משתף הפעולה מועצמת לכדי כמו – מהות, תעודת זהות מצמצמת למדי וסלקטיבית ביותר . לאור כל המידע הנגיש, הכוריאוגרף מניח מראש שהרקדן יפגין להט אמיתי לעבודה ויהיה שותף ליצירה, יפעל בצורה אחראית משותפת ויתקשר בצורה בונה . אבל מתן אמון במישהו כרוך בהכרח בקפיצת אמונה . “בשורה התחתונה, אי – אפשר להציע כל בסיס מכריע למתן אמון : אמון נגזר תמיד מתוך העדות הזמינה . הוא [ . . . ] תערובת של ידע ובורות,“ מציין ניקלאס לוהמן . אף על פי שאפשר לציין סיבות סבירות רבות לנתינתו, “האמון נותר בגדר משימה מסוכנת“ : אין אמון עתידי ללא סיכוי מתמיד לאכזבה, אפילו הרגשת בגידה . עם זאת, עבודה שיתופית מהמין היצירתי זקוקה בהכרח למינון רציני של אמון הדד...  To the book