העכשוויות של המופע

רודי לרמנס 242 הזרקור הראשון, ואז עוד אחד . דונוייה, שמתחיל לגלול בקצה האחר של הבמה את אחד הווילונות השחורים, חובר אל מאייר בפעולת הסצנה, שאינה סבירה במיוחד . הרצף הזה יחזור כמה פעמים במהלך המופע, והבמה תיעשה לבסוף ההפך המוחלט מאזור של משחק או ממרחב היכול לתמוך בפעולות פיקטיביות מסוגים מגוונים . לאחר שמאייר מסיים את עבודתו, דונוייה נותר לבדו על הבמה . בליווי של תווי הפסנתר הדלילים של Harmonies מאת אריק סאטי, הוא צועד כמה צעדים, נעצר להתבונן בקפידה מסביבו, ואז מתחיל שוב לצעוד . זה היה יכול להיות, נאמר, סטיב פקסטון המחקה מחוות יומיום ביצירה של ג׳דסון משנות השישים . כשדונוייה עוזב, גייוטו נכנס בקפיצות גדולות והנפות ידיים . הצעדים הענקיים שלו, שאינם רגילים אך גם אינם “מחוליים“, נעשים בהדרגה קצביים יותר, ובסיום יש להם אפילו אופי של ריקוד – עם . הרצף השלם מתפתח בלי מוזיקה : הצליל הקשה של כפות הרגליים של גייוטו הרוקעות בחוזקה מתפקד כשווה ערך למוזיקה חיה . לאחר סבב מחודש של הסרת זוג זרקורים וקיפול זוג וילונות, דונוייה מתקין שלושה מעמדים משולשים למיקרופונים . Vexations מאת סאטי מספקת תמיכה למגו...  To the book