|
|
רודי לרמנס 230 המידה ומהערכים האסתטיים שקבעה מסורת המחול המודרני ( כפי שאלו מודגמים בגוף היצירה של מרתה גרהם, דוריס המפרי או חוזה לימון וממשיכי דרכם ) . עם זאת, זה נכון גם לכוריאוגרפיות של מרס קנינגהם, שגם הן מפורשות דרך קבע בתור דוגמאות למודרניזם . למעשה, המחול המודרני אינו זהה מעצם הגדרתו למחול פוסטמודרני סטי . בשעה שלתפיסה הראשונה יש בעיקר משמעות היסטורית רחבה, המונח השני כרוך בהבדלה קונספטואלית המצביעה על האמונה המודרניסטית — שנבחנה בסוף הפרק השני — הקובעת שהאוטונומיה האמנותית של המחול טמונה במהות מדיאלית חסרת עוררין המתגלה לעין ב“מחול טהור“ . למעשה, אפשר עדיין להתווכח אם מרבית העבודות משנות השישים של איבון ריינר, סטיב פקסטון, לוסינדה צ׳יילדס ושאר הנציגים של ג׳דסון חרגו בהצלחה מהמסגרת של המודרניזם, או אולי להפך : שהן נצמדו לאקסיומות שקלמנט גרינברג קידד כבר בתקיפות רבה למען האמנויות החזותיות בשנות החמישים . בה בשעה, אינספור מופעים אופייניים של ג׳דסון כללו תנועות ומנחי גוף רגילים והוצגו במתכונת שטוחה, ניטרלית וללא הקשר נוסף כלשהו שיעניק להם משמעות . אפשר לקרוא אותם בתור היגדים מודרני...
To the book |
|
|