רודי לרמנס 166 אוניסון בהשתקפות מראה של הזרועות ושל כפות הידיים מתפתחת באיטיות . כפות הידיים נשזרות מאחורי גבי המבצעים או הצוואר שלהם, כף יד ימין מלטפת את הראש, ואז ממשיכה לנוע על קדמת הגוף, כף יד מונחת על הסנטר . הפעולות מתפתחות בקצב איטי, המופרע מדי פעם בתנועה מהירה, קצרה וזוויתית . המבצעים חולקים את הבמה, אולם הריקוד שלהם כלל אינו דואט, כי הם שוללים דרך קבע את נוכחותו של הזולת : הם נעים לבד באופן נחרץ ושקועים לגמרי בפעולות האישיות שלהם . בשילוב עם ראש מוטה מעט, מופנה כלפי מעלה, המחוות המוצגות מזכירות לעתים קרובות את מנחי הגוף המוכרים מהציור ומהפיסול הקלאסיים, המובאים כאן לחיים או לכדי תנועה . לאחר זמן מה, שני רקדנים אחרים מתגלים לעין . מג סטיוארט יושבת בנינוחות על הרצפה בשמאל מעלה הבמה וצופה בפעולות של שרה בוד ודייוויד הרננדז, ובנואה לשמבר עומד מאחוריה . סצנה חדשה מתחילה להתפתח כשבוד צועדת לעבר הרננדז ומבצעת תנועות חיבוק בלי לגעת בגופו . בתחילה הוא דוחה את המחווה, אך אז נכנע לה בהתאם לאותו היגיון מאיים ( uncanny ) של חיבוק ללא מגע פיזי ( הקטע הזה יחזור שוב ב - Maybe Forever , הדואט ...
To the book