לתת או לא לתת שם למחול

האופי הווירטואלי של המחול 75 נותר חפץ שגרתי, או סתם צבע על יריעת ציור, או סדרת תנועות ותו לא . אף על פי שהניסוח מתאר כמדומה רק מצב עניינים אונטולוגי הקיים בצורה עצמאית ומנותקת מההצהרה ( “זו היא אמנות“ ) , הממשות המשוערת אינה אלא התוצאה הפרפורמטיבית של פעולת הקריאה בשם “עבודת אמנות“ למשהו . האפקט של הפעולה הזאת תלוי במידה רבה בעמדה החברתית של האדם או של המוסד שמצהיר “זוהי אמנות“ . כל אחד יכול להגות את המשפט הפשוט הזה לגבי מוצר כלשהו, אבל ההשפעה החברתית משתנה בהתאם לכוח הסימבולי שלו ביחס לסוגיות אמנותיות . אמנים ומבקרים מבוססים או אוצרים ואספני אמנות שקנו לעצמם שם, ניחנים כמדומה בסמכות תרבותית, או ביכולות מזוהות פומבית, העולות על אלו של מבקר המוזיאון הממוצע . כשאחד מהם נותן בפומבי למשהו את השם “עבודת אמנות“, במפורש או אולי במשתמע ( לדוגמה, באמצעות כתיבה על המוצר המדובר או קנייתו לאוסף שלו ) , הסיכוי שאחרים יקבלו את השיפוט גבוהים לעומת חובב אמנות ללא כל גב מוסדי האומר “זה פסל נפלא“ . למעשה, כל זה ברור למדי — אבל עובדות אלו גם נשללות ונשכחות, שלא לומר מודחקות ללא הרף בעולמות האמנות העכשווי...  To the book