|
|
עומר ברקמן 48 לפני שנים רבות התאמנתי בקבוצה שהמדריך שלה הטיח בי יום אחד הערה עוקצנית . העלבון צרב ויכולתי להרגיש את האודם עולה בפני . אחר כך כבר ממש כעסתי . לא הצלחתי להמשיך להתאמן ויצאתי מהשיעור גועש וסוער . שקלתי את הדבר והייתי נחוש : כף רגלי לא תדרוך עוד בבית הספר הזה . באיזו זכות מתייחסים אלי בצורה כזאת ? איך זה שמעליבים תלמיד שקדן כמוני ? כשהגיע הזמן לשיעור הבא כבר לא הייתי כל כך בטוח בעצמי . אם הייתי מתגבר על הרגש אולי לא הייתי צריך לצאת מאותו שיעור . אולי הייתי לומד שם משהו חדש ואולי לא, אבל בטח שלא למדתי דבר מכך שהחסרתי את השיעור . את מי אעניש בכך שלא אלך עוד לבית הספר, את המדריך או את עצמי ? לא לחזור עוד לבית הספר בהחלט היה פתרון טוב בשביל האגו שלי, שלא ייפגע עוד, אבל האם היה זה גם הפתרון הנכון בשבילי ? הרי אם אוכל למחול על כבודי, אוכל גם להמשיך להתפתח . בפרפראזה על פתגם עממי, להיעלב פירושו להעניש את עצמך על חוסר רגישותם של אחרים . משל זן מפורסם מספר על מורה המוזג עוד ועוד תה לכוס מלאה . התה נשפך לרצפה, כמובן . הנמשל הוא תלמיד שלא יוכל ללמוד עוד כיוון שהוא כבר מלא, הוא כבר "יו...
To the book |
|
|