פרק שישי תחנת עגינה “שירו שיר לחג עשור"

וירדפהו מאחוזתו וברוב כעסו וחרונו הגלהו גם מארץ ממלכתו . בן המלך נדד מארץ לארץ ומממלכה לממלכה וכף רגלו בערה תחתיו ולא ידעה מרגוע . במרוצת השנים והזמנים בלה לבושו ונתכער תוארו ולא ניכר בו עוד שממוצא מלכים הוא . הבריות שכחו שזה שמתהלך ביניהם הוא נסיך בן מלך וראו רק בגדיו הצואים ומעמדו השפל . . . הנודד הנצחי ‑ כך קראו לו ‑ נשא איתו כוס יגונות לכל מקום שהלך [ . . . ] אך גם נוכח תהום מצוקתו זכר בית אביו וגם שם אחוזתו לא נשתכח מליבו [ . . . ] בנודדו בתוך יער הג'ונגל העבות התנפלו עליו חיות רעות ואיומות [ . . . ] נכה, קטוע איברים וכל עוד רוחו בו נמלט מתוך היער ולא הביט עוד לאחור [ . . . ] נמלט להציל שאריתו [ . . . ] רק יצא מתוך היער ונשא עיניו . . . וראה דרך ישרה לפניו, ומיד הכיר וידע שזו הדרך המוליכה לארצו . . . רבים היו המכשולים . . . אך בלבו פנימה היתה אמונה חזקה והיה ביטחון גדול שרק בדרך זו יגיע לנחלת אבותיו . . . אמונתו זו לא הכזיבה ‑ לפני עשר שנים הגיע למחוז חפצו ולנחלת מאווייו . . . זהו סיפור פשוט . משל למה הדבר דומה [ . . . ] אך לילדים קטנים לא נוכל לספר את הסיפור בצורה אחרת . כי לא יב...  To the book