ההליכה בלונדון מדללת את הזמן ומדלדלת את המשמעת של לוח זמנים . העיניים בולעות את הרחוב, את האינטנסיביות שלו, את השכבות האנושיות שנוצקו והתגבשו עליו . קל להאמין שהלונדונים עצמם רואים את המראות המגוונים של העיר בשוויון נפש, שהרי היא המצב הרגיל עבורם . זו טעות . תחושת הניכור - זרה ונפלאה לסירוגין - מציפה את העיר כולה וממנה הכל נובע מלכתחילה . הרי כמעט 40 אחוז מתושבי העיר הם זרים לגמרי, לא רק ללונדון אלא לבריטניה בכלל . פעם כתב המגזין השמרני "ספקטייטור" מאמר שלם שהעלה את האפשרות - תיאורטית לכאורה, אמיתית למעשה - שלונדון תנותק מבריטניה ותיהפך לעיר ‑ מדינה בסגנון ונציה של הרנסנס . אפשר להבין מדוע : העושר, או הפוטנציאל לעושר, מבעבעים במרכז לונדון ומהדהדים זיכרון של ערי המדינה הגדולות, של ההיצמדות והצפיפות האנושיות וההזדמנויות שנוצרות מהן . שלוש מאות שפות מדברים בלונדון, ואתה חותך בתוך הלשונות האלה כאשר אתה מתהלך ברחובותיה . רחוב אחד, סגור לכלי רכב, מרכז את הפעילות הסטודנטיאלית של ה LSE‑ . כשהולכים שם שומעים הרבה אנגלית במבטא אמריקאי ; זו אוניברסיטה של זרים, בייחוד אלה שמגיעים מצפון אמריקה . ספ...
To the book